תרגום מפולנית: ענת זיידמן
Olga Tokarczuk

אולגה טוקרצ'וק

סיפורים אחרונים

3.
התמונה עולה באי רצון, בעצלתיים; תחילה מלבן החלון מאפיר על רקע האפלה האחידה של החדר, אחרי כן הוא נוצץ כסוף וקר כמו מסך שהתעורר מתרדמת וההקרנה עומדת להתחיל בכל רגע. אידה אינה יודעת להצביע על רגע ההתעוררות המדויק, אך היא יודעת במעורפל מה יהיה, נדמה לה שזו חזרה על בוקר אחר שכבר היה, או אפילו על בקרים רבים.

ההבדל בין חלום להקיץ הוא בעוצמת המחשבות; אין הן אלא אטומים נצחיים נמתחים של העולם, מיתרים מהדהדים, רוטטים ללא התחלה וללא סוף, טילים המפלחים את היקום במהירות האור כמו זרעי הנוכרים. הן משתכנות במוחות ומתחברות ביניהן בפרטים בודדים, בצירופים ובאנלוגיות לשרשרות אינסופיות ובעצם אין לדעת כיצד הן מתחברות, מה מחזיק אותן יחד, איזה סדר קיים ביניהן, וגם הן עצמן אינן יודעות, הן לא זקוקות לסדר, אפשר אפילו לומר שהן מתראות לבעלות סדר, מעמידות צורות לוגיות נהדרות לרגע, פתיתי שלג פנטסטיים, מסתדרות בטורים מחוכמים שיש בהם איזו סיבה, נימוק, תוצאה כלשהי, על מנת פתאום להרוס ולהחריב, לנתק ולהפוך עליונים עם תחתונים, לנוע קדימה אך עקלקלות; בעיגול, בפתלתלות, בזיגזג, או להיפך: להעלם, לגווע, לשקוע בתרדמת ואז פתאום להתפקע, לצנוח במפולת. אפשר להיאחז באקראי באחת מהן, לתפוס כמו חוט של עפיפון, להתמסר ולהתרומם או ללכוד לרגע, להתבונן בתשומת לב ולהניחה כדי לפנות מקום לאחרות, מסובכות וטורדניות אף יותר. בהקיץ הן מעמידות פנים של סדר, מוליכות שולל; חלום משחרר אותן מאחיזת עיניים. בלילה הן חיות חיי הוללות.

עם האור החודר מהחלון הן הופכות ליותר ויותר תוקפניות וברורות, מִתפקדות בשורות כוזבות ויוצאות לכיבוש היום, מותחות אותו ביניהן, גוזרות לרצועות דקות, ממסמסות. מכונת החשיבה יוצאת לדרך.

מחשבה אחת החזקה מכולן, דוחפת את האחרות, ובשבריר שנייה משתלטת על היתר. זו התמונה: אביב, חודש מאי. אידה מזהה את ריח האדמה שכבר הצמיחה את הפקעות הראשונות ושוקטת לרגע קל. השמש פולחת את זגוגיות החלון הקטנות הסדוקות, מאדירה את הבית, הופכת אותו לאחר, גדול ובהיר יותר. רצועות אור כמעט אופקיות מקרינות על הקירות את מרקם הטיח, את סודות הכתמים והרטיבות, חושפות את שכבות הצבע הקודמות. השמש היא סוחרת אמנות ממולחת יותר משהיא יוצרתה.

אידה היא בת שמונה, לומדת קסמים, אחר הצהריים משחקת בהכנת תמיסות שיקנו לה כוח כישוף. כעת היא למעלה, בחדרה. היא ניגשת לחלון ורואה שהשמש שלפה ממקום כלשהו פרפר שמונח אל אדן החלון, מלוכלך, מאובק, כנראה משנה שעברה. כנפיו בדוגמה סימטרית יפהפיה פרוסות לצדדים. אין זה פרפר זנב סנונית רגיל כי אם סוג נדיר כלשהו. על כנפיו החומים-אפורים מצטיירת דוגמה של שתי עיניים. התעתוע מושלם – בלב עיני השקד רואים קשתית אפורה ירוקה ואישון שחור. הפרפר מונח ללא ניע כמו חפץ יפהפה מרתק, כמו תכשיט עדין והזוי. נדמה לה שקצות כנפיו רוטטות. אידה הקטנה מחליקה בזהירות את כף ידה מתחתיו ומניחה ממש במרכז, במקום בו הקווים מצטלבים; קו הגורל האנכי חותך את קו הלב ומייד אחר כך את קו החיים. לפעמים היא משתעשעת עם אמה בהגדת עתידות מכף היד, אז היא יודעת. היא עוצמת עיניה ומדמיינת שממרכז כף ידה זורמים ערפילי החיים. הפרפר הקל טובל בהם כולו, הערפילים שוטפים ממנו את החורף והאבק, מחזירים לו חיים. התרגשותה עולה ובסוף היא מתחילה להרגיש תנועה, רטט עצבים עדין, וכשהיא פוקחת עיניה היא רואה שהכנפיים באמת נעות, רוצות להתיישר עוד, לחבוק את המרחב כולו. הפרפר מתחיל לטייל בגמלוניות על כף ידה, נע קדימה ואחורה, חג במנחת. אידה נזהרת בתנועותיה, עוצרת נשימתה. פותחת את החלון ומושיטה את היד עם הפרפר קדימה. גלי אוויר רעננים חודרים פנימה במשבים קלים. הפרפר מתנער, חש את מרחב השמש ואת חום היום, מתחיל לנפנף בכנפיו. לבה של אידה פועם, היא עוצרת את הנשימה. עיניו מטפסות על אצבעה האמצעית ולרגע בודקות את קווי האוויר, כמו טייס הממתין לרגע נכון להמראה. "עוף, עוף" היא אומרת, אך הוא ממאן, הכנפיים מרפרפות, גפיו הדקות עדיין אוחזות בעור האצבע, מסרב. בסוף, באי רצון ותנועה אטית, ניתק מהתמיכה ונע קדימה, תחילה צולל מטה אך כעבור רגע נוסק אל על – אידה רואה אותו בגובה קצה הגג, שם הוא חג מספר סיבובים קטנים ובסוף עף בכיוון הארובה. בזווית עינה מבחינה הילדה בצללית קטנה מצד שמאל. הכול קורה מהר מאוד. ציפור חומה בגודל אנקור עם זנב כתום מתעופפת אל הפרפר השיכור מהמעוף ותופשת אותו ברכות כמו היה פיסת נייר נישאת ברוח. נעלמת מאחורי הבית.

היא עומדת, מופתעת, עם יד מושטת באוויר.

מתיישבת על המיטה. אוספת בגדיה ומתחילה להתלבש. קר, לחות תפוחית נצמדת לעורה וכעת אידה מזהה בריח הזה רמז לריקבון.

זה היה רעיון מטופש וחסר מחשבה, לנסוע במזג אוויר כזה כדי לראות את הבית הישן. רגשנות אווילית, כי אולי הבית כבר לא נמצא שם; כשמכרה אותו הוא בקושי החזיק מעמד. וגם אם עומד הוא עדיין על תלו אז בוודאי מתגוררים בו אנשים זרים שבאים אליו לנפוש, והביקור הזה יביך את כולם. היא תראה את הכניסה מנוקדת בקרשים ובמקלות סקי, את התרמילים במטבח, את הגרביים של אנשים זרים תלויות לייבוש מעל התנור. הם הרסו את תנור האריחים והעמידו במקומו אח נורבגי מברזל יצוק. אולי גם עשו שיפוץ וכבר לא נותר שם דבר שהיא מכירה.

ואפילו הכול נשאר כשהיה, מה תעשה? היכן תמקם את התמונות הללו, לְמה תחבר אותן, כיצד תכלכל את הזיכרון המיותר. היא לובשת חצאית ומחייכת לעצמה; אמה נהגה לנסוע למזרח כדי לראות את המקומות הנטושים. אבא לא רצה. היא נזכרת בגרמנים שבכל קיץ היו באים לסביבה, מסתכלים ומצלמים, סורקים את המקום, כדי להשתכנע שלעולם העבר ההוא שמתקיים בראשיהם יש אחיזה כלשהי בסביבה החיצונית ואין הם לוקים בסוג של פרנויה מתונה, כאשר הם ניזונים מהזיכרונות והחלומות, תחת מבטם הלגלגני של ילדיהם.