Paweł Smoleński, Izrael już
nie frunie
פאבל סמולינסקי: ישראל שוב לא יפרוש כנפיים
באותם הימים לבשה ישראל שני צבעים: כתום וכחול. הכתומים לא רצו פינוי והכחולים היו
מרוצים ממנו. הכתומים ארגנו מצעדי מחאה בהשתתפות אלפי אנשים והסתמכו על דברי תורה
עתיקים. רבים מהכחולים אמרו שזהו פשיזם.
הכתומים סרבו להעניק לכחולים את הזכות להיות ישראלים, הכחולים לעומתם טענו שהכתומים
הם גזענים.
בפעם הראשונה היה צריך הצבא היהודי לפנות מתיישבים יהודים בקנה מידה גדול כזה,
להרוס את בתיהם, לחרוש את שדות הירק, להרוס חממות, לנתק מעברי מים, לפוצץ בתי כנסת
ריקים מאדם. פינו אפילו כלבים וחתולים ועזי בית. הוציאו דקלים מן האדמה.
בפעם הראשונה בתולדות המדינה היהודית הרבנים הקיצוניים קראו לחיילים לסרב פקודה.
כיצד אתם יכולים – שאלו – להוציא יהודים מבתים יהודים? האם לא כואב לכם הלב כשאתם
הורסים בתי כנסת? פשע מסוג זה לא עשו לנו אפילו הגויים. אחדים מהחיילים שמעו בקולם
של הרבנים.
מעולם – הסבירו – ישראל לא הייתה כה שסועה, אך שסע כזה אפשרי רק על אדמה שההשגחה
העניקה, שזכו בה בכמה מלחמות נגד כל העולם הערבי.
הארץ המובטחת שאין דומה לה בעולם כולו...
------------------------------------------
אירנה עובדת בטלוויזיה הישראלית, מקבלת טלפונים מצופים, על פי רוב השיחות מאוד
קצרות ולמרות זאת טעונות רגשות. לא תמיד מתייחסות לתוכניות...
מה למדה אירנה על ישראל מישיבתה ליד הטלפון בטלוויזיה? שני דברים בסיסיים מאוד:
הישראלים הצליחו לבנות מדינה יעילה, המבוססת על העיקרון הדמוקרטי, לעיתים מדינה
לוחמנית ואכזרית, לעיתים מדינת סעד ולעיתים מדינה אורתודוקסית וגם ליברלית. במילה
אחת – לא גרועה ואולי אף טובה יותר ממדינות רבות אחרות.
המסקנה היא בנאלית, אך כמה היא חשובה, במיוחד לאור המסקנה השנייה שאותה הסיקה מאלפי
שיחות טלפון. ממחלוקות והתבוננות שנמשכה שנים רבות, המסקנה היא: היהודים לא הצליחה
ליצור עם ישראלי.
כיצד ייתכן שעם – כפי שטוענת אירנה - שאיננו עם אירגן מדינה שהיא ללא ספק מדינה ?אין
לה תשובה, והיא אינה רוצה להתווכח עם העובדות. המדינה קיימת והעם איננו. האם אי פעם
יקום? אין לה מושג.
-------------------------------------
מה אלכס חושב על ישראל? מה הוא חושב על הקיבוץ?
הוא אומר שאין מקום דומה לו בעולם, משום שבכל מקום אחר בני אדם לא היו כה קרובים
ליישם רעיון אחד גדול. ייתכן שאפילו הגשימו את המשימה, אך שכחו, הפנו עורף והעדיפו
להיות פשוט אנשים רגילים, במקום לחרוש, להילחם ולכתוב שירים. זה כמעט הצליח, ללא
כפיה מצד המדינה, ללא משטרה, מחנות, ללא בדיקת מחשבות, ולבסוף, מבלי לגרום נזק
לאחרים. כפי שקרה בקיבוץ ניר עוז, בוורלי הילס הממוקמת במדבר הנגב.
זה לא הצליח. נשאר צער גדול, אך גם נפתח פתח לחלומות, כשאין חלומות עוד יותר קשה
לחיות.
בנוסף על כך הצבא מפנה את רצועת עזה. הצבא שקט, החלטי, בטוח, מתון, בטוח בעצמו,
הצבא שיכול להיות כרטיס הביקור של הארץ. אם כך, מדוע צעירים מניר עוז (בלי היסטריה,
כמובן לא כולם) לא רוצים ללבוש מדים, כמו במערב אירופה? הצעירים אומרים שיכולים
לשלוח אותם לשטחים הכבושים, לא רוצים להסתכן.
השטחים המוחזקים – חושב אלכס – זו מוגלה מלאת כאב. אך לסרב לשרת? אי אפשר להבין זאת.
---------------------------------------
ארי פולמן, בימאי סרטים, היה בצבא. הוא אומר שבמהלך השירות חש כמו האחרים: יש לעשות
הכל כדי שלא תתרחש שואה נוספת! הוא היה חייל מצוין, קיבל אותות, נלחם בלבנון, נפצע.
מעולם לא היה במילואים. אמר: מספיק. היה לו מזל, שבתקופה ההיא בישראל לא היו מלחמות.
אילו הייתה מלחמה אני לא יודע איך הייתי מתנהג – הוא אומר.
- בראשית שנות השמונים – אומר – פגענו בפלשתינאים בלבנון, שרר שלום רעוע אז הצבא לא
רדף אחרי. אילו הייתי מקבל צו לא הייתי מתייצב והייתי הולך לכלא. אני יכול לשרת
בשטח ישראל, אך לא אהיה חייל בשטחים. כמה עשרות ימי מחבוש אינם מחיר גבוה.
תפיסתו את ישראל השתנתה לאחר המלחמה בלבנון. הוא נלחם על גבעות ולפלשתינאים היה
בונקר ממוקם היטב. הפלוגה של ארי כבשה את הבונקר, אך שישה מעמיתיו נהרגו במהלך
התקיפה, כמה נפצעו. והרי ניתן היה – כך הוא חושב היום – לפסוח על הגבעה הזו, מי
צריך היה את הבונקר הזה, לעזאזל? ואם הבונקר היה כל כך חשוב, עדיף היה להקיף אותו
והפלשתינאים היו נכנעים מעצמם, אם לא באותו יום, אז כעבור שבוע. אפילו פלשתינאי לא
יחזיק מעמד שבוע ללא מים ומזון.
-----------------------------------------
פרופסור שלום לינדנבאום, נמוך קומה ושערו שיבה. הוא מרכיב משקפים ויש לו זקנקן כסוף.
אילו היו לו עיניים מלוכסנות יכול היה להיחשב למנדרין סיני. לפני הקמת המדינה הוא
נלחם בבריטים בשורות האצ"ל, אך התשוקה האמיתית שלו קשורה לברונו שולץ, המורה
מדרוהוביץ'. פרופסור לינדנבאום נחשב למומחה הגדול ביותר בישראל לענייני ברונו שולץ.
לדעת לינדנבאום לפלשתינאים מגיעה אוטונומיה, אך צבא, ביטחון ונושאים פנימיים חייבים
להיות באחריות ישראל. שלום החזיר לבגין את כל אותות האצ"ל, משום שלמנהיג יהודי אין
זכות להחזיר את אדמת ישראל, אפילו אם הוא נאלץ לעשות זאת על פי תכתיב חיצוני.
לינדנבאום אומר שאנחנו בני ערובה של השמאל, החושב שפשרה עם ערבים היא אפשרית. גם
הימין שלנו זז שמאלה. אילו הייתי מתגורר בפולין או בארצות הברית הייתי אנרכיסט
ושמאלן קיצוני, אך כאן זוהי ישראל, פיסת העולם היחידה שבה היהודים יכולים להחליט מה
טוב ומה רע עבורם. לשם כך, על מנת להציל את הארץ, הייתי משהה את הדמוקרטיה הישראלית.
כן, הדמוקרטיה היא רק דיבורים של פוליטיקאים, משחק פינג פונג של דעות, מריבות
פרלמנטריות, מחאות, מצעדים, כל הדברים האלה אפשריים, אך רק במקום שלא מרגישים על
הצוואר סכין של ערבי. אני חושש שנאבד את ישראל בגלל דיבורים. הפרספקטיבה הזו היא
ריאלית אף על פי שאינני רוצה אפילו לחשוב עליה.
תרגום מפולנית: שושנה רונן ומיכאל סובלמן