תרגום מפולנית: ענת זיידמן
Andrzej Sapkowski     Narrenturm

אנדז'יי ספקובסקי

נרנטורם

הדלת נחבטה - ונפתחה, וכה עצמה החבטה עד כי ניתק ממנה הבריח והתעופף מן החלון, כמו היה מטאוריט. אדלה הרימה קולה בצווחה דקיקה ומחרידה. האחים לבית פון סְטֵרְצָ'ה פלשו אל הקיטון, והנה ברי לכל בר-דעת היה שאין פניהם לשלום.
ריינוון התגולל מן המִטה שהייתה חוצצת בינו לבין הפולשים, אסף אליו את בגדיו והחל מתלבש חפזונית. הדבר עלה בידו לא במעט; אפס כי האחים סטרצ'ה הם שהותירו לו פתח לכך, כי הם השׂתערו קדימה לאסור מלחמה על גיסתם.
"הוי, זונה!" הרעים אז בקולו מורולד פון סטרצ'ה, אשר עקר את אדלה מעִם הסדינים, והיא ערומה כולה. "זונה מאוסה!"
"קדֵשָה מופקרת!" החרה-החזיק ויטיך אחיו הבכור ממנו. ואילו וולפר – שהיה השני בבכורה לגלפרד – לא פצה פיו מרוב זעמו היוקד, וסטר לאדלה בתנופת אדירים. הבורגונדית צווחה; אך וולפר הלם בעוז על לחיה השנייה.
"בל תעז להכותה, סטרצ'ה!" קרא ריינוון וקולו שברירי ומרעיד מבהלה ומרגש מצמית של אין אונים, על שום מכנסיו אשר היו מופשלים למחצה. "בל תעז, בּנתָ?" – וצעקתו השיגה לו את מבוקשו, אם גם מבלי שנתכוון לכך. להרף קל העתיקו וולפר וּוִיטיך את תשומת-לִבם מגיסתם הבוגדנית, וכבר זינקו לעבר ריינוון והפליאו בו מכות ובעיטות. הלה כפף ראשו מפני המהלומות; אלא שתחת שיהיה מגונן על עצמו או תר אחר מחסה, לא נלאה מניסיונות למשוך מכנסיו מעלה, כמו לא היו אלה מכנסיים כי אם שריית קשקשים מכושפת אשר כוחה יפה לנצור ולהגן מכל פצע – מעטה פלאים אשר לאסטולף או לאמאדיס מוולשיה. והנה הבחין בזווית עינו כי ויטיך שולף סכין. אדלה צווחה.
"עזוב" – נהם וולפר אל אחיו – "לא כאן!"
אך צלחו לו לריינוון מאמציו וקם על ברכיו, וכבר זינק לעברו ויטיך בחרי אף ופניו חיוורות מחרון, והכהו באגרופו והכריעו אל הארץ. אדלה הרימה קול זעקה חדה, אשר מורולד החריש עת היסה אותה במכת-לחי ובמשיכת-שׂער.
"בל תעזו להכותהּ" – גנח ריינוון – "בני-בליעל..."
אבל ויטיך זעק "הוי, בן-כלב! חכה, חכה!"
והוא קפץ לעברו והנחית עליו מכה, ואחר בעט בו פעם ופעמיים; אפס כי בשלישית עצר וולפר בעדו.
"לא כאן," שב ואמר שוקט. אך שקט זה ניבא רעות. "הוציאוהו אל החצר ונקחהו אל ביירוטוב. וגם לזונה עשו כן."
"לא אשַמתי!" יִללה אדלה פון סטרצ'ה. "הוא כישפני! הטיל בי כישוף! מכשף הוא! לֵה סוֹרְסְיֵיה! לֵה דְיאבּל..."
מורולד קטע את דיבורה באיבו ואחר היסה אותה במכה.
"יד לפה, בת נעוות המרדות," כך נבח, "לצעקות עוד תזומנּה לך שעות כושר. אך המתיני קצת."
"בל תעזו להכותהּ!" זעק ריינוון.
"אף לך, התרנגול" יסף וולפר ושיחו חרישי ואיום, "עוד תזומנּה שעות כושר לצעקות. למלאכה, הוציאוהו החוצה."
הדרך היורדת מן העלייה הולכת הייתה במעלות תלולות. האחים פון סטרצ'ה הדפו את ריינוון מעליהם, והוא נחת על הכבשׁ ובגופו שׁיחת מקצת המעקה. עוד לא נזדקף מלוא קומתו וכבר שבו ותפשוהו, ויטילוהו במישרים החצרה, אצל החול שהיה עטור גלי דומן מהבילים.
"שורו, הביטו וראו", שח ואמר ניקלאס סטרצ'ה, אשר הצעיר באחים היה ועוד עלם ממש, שידו אחזה בסוסים. "מיהו זה שנזדמן לנו? האומנם – ריינמר ביילאו?"
"החכם המלומד איש ביילאו," צהל לעומתו פון קנובלסדורף - מחותנם ומקורבם של הסטרצ'ים היה זה, ונודע בין הבריות בשם אוֹחַ – עת ניצב קוממיות על ריינוון, אשר היה מטפס מן החול.
"משורר בן-פֶּרֶש," הוסיף על דבריו דיטר הקסט, שהיה אף הוא ידיד המשפחה. "אבֶּלאר אחד!"
וּולפר, עִם שהיה יורד במעלות, נשא דבריו בהאי לישנא: "למען נוכיח לו באותות ובמופתים כי אף אנו אנשי-ספר אנחנו, נעולל לו כמעשה שנעשה לאבלאר, עת תפסוהו בחיק אלואיז. כמעשה הזה בדיוק. מה בפיך, איש ביילבה? הנאה הדבר בעיניך, להיות לתרנגול מסורס?"
"לך לכל הרוחות, סטרצ'ה."
"מה? מה?" השיבו וולפר סטרצ'ה, וחיוורונו עולה וגואה אף כי דומה היה שאין עוד הדבר מן האפשר. "עוד פוצה התרנגול פה ומצפצף? עוד מעז לקרקר? הב לי את הפרגול, ינץ'"
"בל תעז להכותו!" צרחה אז אדלה, אשר הייתה מובלת במורד המעלות והיא לבושה כבר, אם כי למחצה. "בל תעז, שאם תעז אעיד עליך באוזני כל! על דבר חיזור שאתה עצמך חיזרת אחרי, ועל-דבר עגבים שעגבת עלי, ועל דבר חפצך להביאני לידי הפקרות! ומעיני אחיך כיסית הכול! ואחר גרשי אותך נשבעת שבועת נקם! ובשל כך הנה אתה עכשיו כה... כה..." –אותה מילה גרמנית מיאנה לעזוב את קצה לשונה, וכך ירד לו הנאום כולו ביגון שאולה. וולפר השיבה בגיחוך בלבד.
"אכן כך!" – התקלס בה – "כי מי זה יאמין לצרפתיה, בת-זנונים נפקנית. אוֹחַ, את הפרגול!"
פתע מלאה החצר שְחור איצטלות אוגוסטיניות.
"מה מתרחש פה?" עלתה הקריאה מפי ראש המנזר הישיש ארסמוס שטיינקלר, והוא איש זקן וכחוש ומצהיב מאוד.
"מה מעשיכם, נוצרים?"
"הלאה מזה!" השאיג וולפר בעודו מצליף בפרגול. "הלאה, גלחים, הלאה, למזמורים, לתפילות! לא לכם לטמון יד בעסקי אבירים, שאם לא כן יבולע לכם, השחורים!"
"אלוהים," ספק ראש המנזר כפיים מכותמות כתמים חומים, "סלח להם, כי אינם יודעים את שהם עושים. בשם האב, הבן..."
אך וולפר צעק "מורולד, ויטיך! הביאו את הפרוצה הנה! ינץ', דיטר, כִבלו את איש העגבים!"
"ואולי," עיווה אז את פניו סטפן רוטקירך, אשר גם הוא מרעי בית גלפרד היה ועד כה סכר את פיו, "נגררנו קמעא בסוסים?"
"אפשר. אך תחילה אצליף בו!"
ואז הניף את הפרגול כנגד ריינוון והלה עודו שכוב על הארץ, אך את המכה לא היה סיפק בידו להנחית כי תפס האח אינוצנטי בידו. אינוצנטי זה גבה קומה היה וגופו בנוי לתלפיות, ואפילו שעה שהיה משפיל ראשו בענווה כדרך הכמרים לא נעלם הדבר מן העין. עתה היה אוחז ביד וולפר כאילו בחבקי ברזל.
סטרצ'ה חירפו חרפות קשות, ולסוף אסף ידו בחזרה ואימץ כוחותיו להדוף מעליו את הנזיר. אפס כי כהצלחה שנחל כאן היה נוחל גם אילו ניסה לנגף את צריח המבצר שבאולסניציה. האח אינוצנטי, אשר שמו קורא בפי שאר הנזירים "האח אינסולנטי", לא מש ממקומו. תחת זאת גמל לו בדחיפה אשר בעטיה נתעופף לו וולפר כדי מחצית החצר וצנח על תל של גללים ברפת.
רגע נשתרר שקט. אחר התנפלו הכול על הנזיר הענק. נחשון למזנקים היה אוֹחַ, והוא הוכה בשיניו ונתגלגל בחול. מורולד סטרצ'ה נמצא הלום אוזן, וכך היה פוסע הצִדה בעיניים זגוגיות. ואילו האחרים – הם טפסו על הנזיר האוגוסטיני כנמלים. צלם האדירים המעוטף איצטלה שחורה נבלע תחת מטח המהלומות והבעיטות. הנה כי כן הוכה האח אינוצנטי כהוגן; אף על פי כן, וברוח כלל לא נוצרית, השיבם מנה אחת אפיים, אשר דבר לא היה בינה ובין מצוות והצנע לכת של אוגוסטינוס הקדוש.
ויהי מִשראה ראש המנזר את כל הדברים האלה, נמלא ראשו חרון. פניו אדמו כעין הדובדבן והוא שאג כארי, הטיל עצמו אל תוך ההמון הלוחם והיה כותש על ימין ועל שמאל בצלב של עץ פליסנדר.
"פָּקְס!" היה זועק ומלקה כאחת, "פקס! ווביסקום! ואהבת! לרעך! פרוקסימום טואום! סיקוט טה איפסום! בני זנונים!"
או-אז הכהו דיטר היקסט באגרופו. התהפך הקשיש והתעופפו להם סנדליו, ובריחופם ציירו באוויר מסלולים רבי-רושם. האחים האוגוסטינים פצחו בצעקות, ויש בהם שלא כבשו את יצרם והסתפחו למערכה. בחצר נשתררה המולה רבתי.
וולפר סטרצ'ה אשר הדפוהו אל מחוץ לעין הסערה הוציא חרבו מנדנה ועתה היה מסובב אותה. עוד רגע ודם יישפך - - אך ריינוון, שזה מכבר עלה בידו לקום על רגליו, קפח על ערפו בקת הפרגול אשר הרים מן הארץ.
סטרצ'ה תפס לו בראשו וסב על עקביו, ובאותו הרגע ממש הלם ריינוון על פניו בפרגול. וולפר נפל אפיים ארצה. ריינוון זינק אל הסוסים.
"אדלה! בואי הנה! אלי!"
אפס כי אדלה, כאפופת שלווה אולימפית, לא משה ממקומה. ריינוון זינק אל האוכף, הרמך צהל ובטש.
"א-ד-ל-ה-ה-ה!"
מורולד, ויטיך, הקסט ואוֹחַ פתחו במרוצה לעברו. אך ריינוון הפנה את סוסו אחור, פלח את האוויר בשריקה וכבר היה דוהר בואכה היער.
"לדלוק אחריו!" השאיג בקולו וולפר סטרצ'ה. "עלו על סוסים וצאו לדרך!"