בימים אלה מציגים שלושה צלמים מציגים בתערוכות בישראל. תערוכתה של אגניישקה טרצ'בסקה מוצגת באוניברסיטת בר אילן ואילו מיכאו סולרסקי ויאן בריקצ'ינסקי מציגים במסגרת פסטיבל הצילום PHOTO IS:REAL 2019 המתקיים בימים אלה בעזריאלי שרונה בתל אביב. נפלה בחלקי הזכות לבקר בשלוש התערוכות המעניינות האלה ובמסגרת הביקור, לשמוע את הצלמים מדברים על עבודותיהם ועל תהליך יצירתם. כל אחד מהם עוסק בנושאים המענינים אותו, אך נושא הגעגוע לעולם שאיננו עוד עובר כחוט השני ומחבר בין שלושתם.

אגניישקה טרצ'בסקה

מי היא הצלמת? אני שואלת את נציגת המכון הפולני שבזכותה הגעתי לאירוע פתיחת התערוכה. דקות ארוכות התבוננתי בנשים שהתקבצו במבואה של הפקולטה ליהדות באוניברסיטת בר אילן, מנסה לנחש מי היא האישה הפולניה שהצליחה לחדור אל קודש הקודשים של הקהילה החסידית ולצלם גברים בתפילתם. כשהיא מצביעה על גברת אלגנטית, לבושה בצניעות בשחורים, המוקפת בחבורת חסידים, אני מופתעת. שהרי, לא כך תיארתי לי צלמת פולניה. אבל במה שמסמל הלבוש הזה – כבוד רב לתרבות ולמנהגים של מושאי הצילום שלה – טמון סוד הצלחתה.

מזה 15 שנים מתעדת אגניישקה במצלמתה קהילות של חסידים. היא פותחת צוהר אל תופעת העליה לרגל של חסידים לפולין. חברה שלה הסבה את תשומת ליבה לתופעה הזו. בתי הכנסת ובתי הקברות של קהילות יהודיות בפולין שנעלמו עם נפילת הקומוניזם והחלו להתמלא שוב בקבוצות של חסידים הבאים להתפלל על קברי אבותיהם ועל קברי צדיקים. המפגש הראשון שלה עם חסידים היה כשנסעה לליז'נסק ביום השנה של רבי אלימלך. החסידים עטויי הטלית שראתה נראו לה כחלק החסר בהיסטוריה של פולין. כאן החל המסע שלה להיכרות עם חלקים בהיסטוריה של פולין שהיא לא ידעה עליהם ולא למדה עליהם בעת התבגרותה בפולין הקומוניסטית.

אגניישקה מתעדת במצלמה שלה ארץ לא נודעת אך מוכרת, זרה אך קרובה, המעוררת בצופים תחושה של דז'ה וו מעורבת בגעגוע לעולם שאיננו עוד.

בשיחה הקצרה שליוותה את פתיחת התערוכה, סיפרה אנגניישקה על הרצון העז להכיר את התרבות הזו שיש לה חלק כל כך מהותי בהיסטוריה של פולין. היא דיברה על הדרך הלא פשוטה שעברה – אישה, לא יהודיה, שאינה דוברת לא עברית ולא יידיש, כדי לרכוש את אמונם של החסידים, שרבים מהם הפכו לידידים שלמדו להכיר ולהוקיר את עבודתה, בה היא רואה שליחות. זהו "תיקון עולם במיקרו קוסמוס שלי" סיכמה את דיברי הפתיחה שלה. התערוכה מוצגת בסיוע המכון הפולני.

למידע נוסף על הצלמת

למידע על התערוכה 

לאירוע הפייסבוק של התערוכה 

 

מיכאו סולרסקי

צלם דוקומנטרי שעוסק בנושא של זכרונות. עבודתו קשורה קשר חזק עם חוויות התבגרותו בפולין. הוא יליד סוף שנות השבעים, בהן גדל והתבגר בעיירה קטנה בפולין. לאחר סיום התואר הראשון שלו בפוליטיקה מאוניברסיטת אופולה, עבר ללונדון שם למד צילום דוקומנטרי בקולג' ללימודי תקשורת. כיום, הוא חי בלונדון ומחלק את זמנו בין צילום פרסומות וצילום דוקומנטרי במדינות הפוסט קומוניסטיות.

גוף עבודותיו המוצג בפסטיבל הצילום – מנוחה מאחורי מסך הברזל – עוסק בנושא הנופש והחופשה במדינות הקומוניסטיות. החופשה, לתפישת הקומוניזם, נועדה כדי לאפשר לאדם לאסוף כוחות ולהתכונן לעבודה. לשם כך נפתחו במקומות שונים במרחב הסובייטי "בתי הבראה" שנועדו לדאוג לבריאותו הגופנית של הפועל.

מיכאו מספר שהרעיון לסדרת הצילומים נולד בעקבות זכרונות שעלו בו מהתבוננות בתמונה משפחתית בה צולמו הוא ואחותו בהמהלך חופשה באגם בלטון, בהונגריה. התמונה עוררה בו נוסטלגיה וסקרנות כלפי המקומות שהיו אתרי חופשה בזמן המשטר הקומוניסטי. מיכאו מספר שאת עבודותיו הוא מנסה לצלם מנקודת מבט של ילד. כך, למשל, מבוגרים נראים בעיניו של ילד מוגזמים : אדם גבוה ייראה כענק, ואישה שמנמנה עלולה להיראות משונה מאוד. ילד יכול להרגיש קטן ואבוד באולם קונצרטים, ולובי של מלון יכול להיראות בעיניו כארמון. את התחושות האלה מצליח להעביר מיכאו בתמונות, ועם זאת, מצליח להציג את מושאי הצילום- גברים ונשים שאותם הוא מכנה "הגיבורים שלי" – באופן אמפטי, מושך והומוריסטי בלי להגחיך או להעליב. פלטת הצבעים בה הוא משתמש בצילומיו – צבעים פסטלים, בז', כחול של שמיים ומים – מוסיפים לעבודתו נופך של נוסטלגיה מעורבת בפנטזיה.

את עבודותיו צילם בהונגריה, קירגיסטן, קרים, ארמניה, גיאורגיה… אבל דווקא לא בפולין. לשאלה שלי "מדוע?" הוא מסביר בפשטות שפולין "מערבית מדי". אתרי הנופש בפולין איבדו את הצביון הקומוניסטי והפכו נוחים ומפנקים, כמו במערב.

התערוכה המוצגת בישראל היא בסיוע המכון הפולני.

 

למידע נוסף על הצלם

 

יאן בריקצ'ינסקי

זו בצד זו מסודרות על קיר הגלריה תמונות ממוסגרות של גינות. גינות הן אולי מילה מחייבת מדי לתאר את הפינות הירוקות המצולמות: ערוגות מגודרות, ירקות מסתלסלים ממיכלי פלסטיק, צמחיה מציצה מאחורי גדר מאולתרת מבד. לא רק ירקות אפשר לראות בחלקות אלוהים המאולתרות האלה, אלא גם פינות מרגוע: ספסלי עץ שנבנו מקרשים ישנים, כיסא שמושבו ומשענתו קובצו משני כסאות שונים, דחליל שהוא אינו אלא חלוק ישן.

תערוכתו של יאן בריקצ'ינסקי "הגנן", המוצגת אף היא במסגרת פסטיבל הצילום, עוקבת אחרי גינות אורבניות בארבע בירות בעולם: ורשה, ניירובי, ניו יורק ובואנוס איירס. לא מדובר כאן בגינות נוי של בתים מטופחים בשכונות אמידות, אלא בגינות שהוקמו בפרברים העניים של הערים. הן משמשות את בעליהן לגידול של ירקות ותבלינים. התמונות מסקרנות ומעוררות שאלות: היכן הן הגינות הללו? מי מטפל בהן? מתי הן צולמו? גם בשיח הגלריה ממשיך לשמור ברקצ'ינסקי על המסתורין הזה. הוא מסב את תשומת ליבנו לחומרים המשמשים לבניית הגינות ולגידורן כרמז: פלסטיק, בד, עץ, ברזלים חלודים… "תחשבו מה החומר הנפוץ בכל מדינה", הוא מאתגר אותנו הצופים.

הוא מספר שגדל בסביבה עירונית כמעט ללא טבע. לצערו, משפחתו לא התברכה בקרובים בכפר כך שאפילו חווית הביקור בכפרים נחסכה ממנו. הוא חש משיכה וסקרנות כלפי החיים בכפר ובטבע ועוסק בנושא הזה רבות בעבודותיו.

ברקצ'ינסקי למד צילום במחלקה לסינמטוגרפיה בבית הספר לקולנוע, טלויזיה ותאטרון בלודז' ואת התואר השני סיים בבית הספר לקולנוע בפראג. בהמשך, לימד צילום בוורשה ואילו כיום, הוא מוביל תוכנית מנטורים של ספוטניק פוטו קולקטיב.

בשיח הגלריה סיפר על פרויקט קודם בו תיעד במשך מספר שנים את החיים בכפר בהרי הקרפטים באוקראינה, בו חיה קהילה של בני הבויקו. הבויקו היא קבוצה אתנית שחיו בעבר גם בפולין בפודקרפטיה, אבל נעלמו ממנה בעקבות שינויי האוכלוסיות באיזור, בסוף מלחמת העולם השניה. המשיכה שלו לכפר ולאנשיו נעוצה ברצון לחוות את "אירופה של פעם". כשאני מציינת בפניו שגם פולין היא אירופה ותוהה מדוע הוא צריך לחפש מעבר לגבול, מודה ברקצ'ינסקי כי לפעמים קשה להתבונן ולהתייחס לסביבה הקרובה ונדרש מרחק ריגשי כדי להבחין בדברים. הוא מספר שעם השנים הוא עבר תהליך של חזרה למקום בו הוא גר, וכי כעת החל לעבוד על פרויקט העוסק בשלטי פרסומות במרחב הציבורי בפולין. מהמעט שהוא חשף במסגרת השיחה, אני מבטיחה לכם ששווה לעקוב אחריו.

למידע נוסף על הצלם

לאתר הפסטיבל 

 

לבלוג אפקים מטיילים של ינינה זסלבסקי