מתוך חלון צר – אל פסגת העשייה האנושית 

מסעות בדמיון. זה מה שהצליח רואלד הופמן בן ה-6 לייצר בעזרת דמיונו ובעזרת היצירתיות של אמו קלרה, כדי לשרוד. האמא והילד, לצד אחיה של קלרה, שמואל רוזן ואשתו יוז'פינה מהעיר ז'לוצוב (לימים בשטחי אוקראינה), הוחבאו למשך כשנה וחצי בבית הספר שבניהולם של מיקולה ומריה דיוק.
עם הכיבוש הנאצי את פולין, נכלאה משפחת הופמן במחנה עבודה ממנו נמלטה למסתור שמצאה אצל שכניה, בני משפחת דיוק, הזוג מריה ומיקולה ושלושת ילדיהם.
קבוצת היהודים הוחבאו בעליית הגג, שמחלונה יכלו לצפות במתרחש בעולם החופשי. מחלון זה נהג הילד רואלד לצפות בסתר במשחקי הילדים שבחוץ, כשלבו נחמץ בקנאה. מאוחר יותר, תאר את החוייה הזו שלו כילד במילות השיר "שדות ראיה". הילד ואמו נהגו לשחק במשחקי דמיון גיאוגרפיים בהם נהגו להגדיר נקודה כלשהי על הגלובוס ועל רואלד היה לתאר כיצד יגיע אליה. מסעות מאיבניוב לסן פרנסיסקו ומפולין לאוסטרליה. לא בכדי נקרא הילד על שמו של מגלה הארצות הנורווגי רואלד אמונדסן.

"כדי להגיע מאיוניוב לסן פרנסיסקו / זה מה שעושים, אמא'לה; ראשית / הולכים לדרך שמסתיימת / לייד הכנסייה, שם מחכים זמן מה / עד שאיכר מציע לעזור בהסעה / תמורת כמה קופיקות, עד לכביש הראשי / אותו הכביש בו אמרת שאבא / בנה את הגשרים. שם מחכים / לאוטובוס. בזלוצוב תופסים / רכבת …" [מתוך: משחקים בעליית הגג, 1943].

אך עליית הגג הייתה חשופה לקור והמשפחה הועברה להתחבא במחסן נטול חלונות. מראות הכפר נגזלו מרואלד.
מריה ומיקולה דיוק שהיו הורים ל-3 ילדים בעצמם, חשפו את עצמם במעשה זה לסכנת מוות ברורה ומיידית עבור חיי המשפחה כולה. הפחד היה אדיר. אי לכך, בשלב כלשהו התנגדה מריה למעשה מתוך פחד מהמחיר אותו תשלם המשפחה. אחרי המלחמה היא סיפרה על כך ועל האופן בו בעלה מיקולה שכנע אותה לסייע לקבוצת היהודים בכל זאת ובכך, להציל את חייהם. מריה דאגה לכל צורכיהם וסיפקה להם בגדים ומזון.

עם תום המלחמה היגרה המשפחה לארה"ב. לימים, הפך רואלד הופמן לכימאי ולזוכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1981, המכהן כפרופסור באוניברסיטת קורנל ניו יורק. לצד כל זה, גם פירסם ספרי שירה ומחזה, ביניהן שירים בהשראת חוויותיו כילד המתחבא בעליית הגג. מעדותו אחרי המלחמה : "בעליית הגג היה חלון אחד שדרכו יכולתי לראות את ילדי בית הספר – היה זה בית ספר גדול – משחקים בחוץ. והרגשתי, אני מרגיש עדיין, את הכאב, שהילדים האלו חופשיים לנוע כאוות נפשם, ואני לא יכולתי לצאת…

בספטמבר 2007 הכיר ארגון יד ושם במיקולה ומריה דיוק כחסידי אומות העולם.

הסיפור באדיבות ארגון יד ושם