באוגוסט 1943 בגטו בנג'ין, זוג הורים מוסר את בתו היחידה לידי זרים מוחלטים, כדי להצילה ממוות. עוד אחד מאותם סיפורים שלא ייאמנו שהתרחשו בימי הזוועות של תקופת השואה: דיטה גרליץ בת ה-6, ילדה בוגרת ונבונה, נמסרת על ידי הוריה האוהבים, שרה ויחיאל גרליץ, לידיו של תאודור פלורצ'אק, פולני קתולי מקטוביץ' שנכנס לגטו בנג'ין כשטלאי צהוב על זרועו, על מנת לנסות לסייע ליהודי הגטו. הזוג גרליץ מצפה באימה לפינוי הגטו ומחליט להציל את הילדה מציפורני הגרמנים הנאצים.

שרה גרליץ שמרה תמונה זעירה של דיטה בתוך תליון קטן אותו הצליחה לשמור גם אחרי שילוחה לאושוויץ. ההורים לא מאמינים כי יזכו לראות שוב את בתם ומציידים אותה במכתב שכתבה לה אמה, שרה, אותו תוכל לקרוא כשתגדל:

"ילדונת שלי אהובה ויקרה מכל, כשילדתי אותך אהובתי שלי, לא העליתי על דעתי שאחרי שש וחצי שנים איאלץ לכתוב לך מכתב בתוכן זה… לוקחת אני עמדי את דמותך האהובה, כפי שהיית בביתנו, את קול קשקושך הילדותי, החמוד, את ריח גופך הטהור, את קצב נשימתך, את חיוכך ואת בכייך… נוטלת אני עמי את הפחד האיום, התהומי, אשר לב אמך לא היה מסוגל לשכך אפילו לרגע אחד… זכרי לטובה את הסבים והסבתות הדודים והדודות וכל המשפחה. שמרי את זיכרוננו כולנו ואנא, אל תאשימינו. ואשר לי, אמך, מחלי לי, מחלי לי ילדתי היקרה על שילדתיך, ברצוני היה להביאך לעולם בקהילתך ולחיות את חייך שלך, ואם הדברים התגלגלו אחרת, אין זו באשמתנו; לכן אני מתחננת, גוזלי שלי היקר שלי, היחיד שלי, אנא אל תאשימנו… עוד דבר הייתי רוצה שתדעי, שאמך הייתה אדם זקוף קומה, למרות כל ההשפלות שירדו עלינו מידם של אויבינו ואם ייגזר עליה למות, היא תמות בלי לגנות, בלי בכי, אלא תעלה על שפתיה חיוך של בוז כלפי תליניה. מאמצת אני אותך אל לבי, נושקת בלהט ומברכת אותך בכל העצמה של לב ואהבה של אם. אמך"

תאודור פלורצ'אק שנכנס לגטו בנג'ין על מנת לנסות לסייע ליהודים שבתוכו, לא שיער שייצא ממנו עם ילדה. דיטה בת ה-6, שהייתה בוגרת לגילה, הלכה אתו בשתיקה וללא התנגדות והצטרפה אל משפחת פלורצ'אק – תאודור וירוסלאבה וארבעת ילדיהם, והפכה לבת חמישית לכל דבר, בביתם שבקטוביץ'. הם גידלו אותה במסירות ובאהבה, לימדו אותה להתפלל כקאתולית, כשמה שעזר לעניין – היותה בלונדינית כחולת עיניים. למרות זאת, הייתה משפחת פלורצ'אק נתונה לבדיקות מזדמנות ולאיומים. באחת הפעמים הללו נכנס חייל גרמני לביתם לחפש יהודים, לאחר שכנראה קבל מידע על המשפחה. פלורצ'ק סיפרו שהיא ילדה מאומצת, גרמניה מברלין – זה היה בתקופה של הפצצות תכופות מצד בעלות הברית, שגרמו לתנועה של פליטים ויתומים רבים, לעתים קרובות. כדי להגן עליה, אפילו שלחו את דיטה לבית של חברים ביישוב סמוך, לתקופה של 6 שבועות ואז שבה לביתם.

ההורים, שרה ויחיאל גרליץ, אכן פונו מגטו בנג'ין לאחד ממחנות המוות. שרה חלתה בטיפוס וגססה בברגן בלזן בעוד יחיאל צעד בצעדת מוות מבוכנוואלד לדכאו. איכשהו מצא את דרכו לקטוביץ', כשברקע שמע על בתים שהופגזו בעיר, כשבית משפחת פלורצ'ק ביניהם. הוא לא ויתר והמשיך לחפש את המשפחה ואכן, מצא את בתו בחיים בבית פלורצ'ק ושניהם יחד, התפללו להישרדותה של האם. זו, הצליחה להחלים מהטיפוס ולהגיע גם לקטוביץ' ולמצוא את משפחתה שם, יחד עלו לישראל. בישראל נולד להם בן נוסף, אח צעיר לדיטה, בשם יששכר – צחי. צחי היה היחיד שנותר בחיים, כשהמכתב של ההורים לדיטה, נמצא. ביוני 2010 העניק יד ושם לתאודור וויסלאבה פלורצ'אק את התואר חסידי אומות העולם.

המידע והתמונה: באדיבות ארכיון יד ושם