מתוך המסכים המכסים את עמוד הבטון בכניסה לגלריה "ויטרינה" מציצה אלי עין. היא מתבוננת בי, ממצמצת וקורצת. הטוויסט האנימטיבי הזה לכרזת התערוכה "במבט פולני", מעלה חיוך ומעורר רצון להציץ "במבט הפולני" – תערוכת כרזות, פרי שיתוף פעולה בין המכון הפולני ת"א והמכון הטכנולוגי חולון HIT. על קירות הבטון ובחלל הגדול תלויות כרזות שעוצבו בידי חמישה אמני כרזות מפולין. האמנים הגיעו לארץ כדי להשתתף בכנס ולהעביר סדנת אמן לתלמידי המחלקה לתקשורת חזותית בנושא עיצוב כרזות. די במבט קצר כדי להבין שמדובר ב"קלאסה" אחרת. הפולניות האלה יפות, מסקרנות, נועזות, חכמות, מצחיקות, שנונות, בועטות, סקסיות ולעיתים מחוצפות. הכיתוב בפולנית – אבל אני מצליחה לפענח את המסר גם בלי להציץ בתרגום לעברית. מילים, אותיות, איורים, צילומים וקומפוזיציה משתלבים זה בזה ומספקים חוויה אסתטית ואינטלקטואלית. איך קורה הקסם הזה? הצטרפתי לכנס וביקרתי בסדנה כדי להעיף מבט על תהליך היצירה.

התערוכה, הכנס והסדנה הם התגשמות של חלום בן ארבעים שנה של יוסי למלאמן, מעצב ומרצה במחלקה לתקשורת חזותית במכון הטכנולוגי חולון – HIT. כרזת העין היא פרי עיצובו. יוסי נחשף לעולם הכרזות הפולניות עוד בהיותו סטודנט בבצלאל, כשראה אותן תלויות במשרדו של ראש המחלקה. כ-15 שנה מאוחר יותר, החל להעמיק בנושא הכרזות האמנותיות והקשר לפולין. זאת, בעקבות פרס על כרזה שעיצב, אותו קיבל מידי לך מייבסקי, מבכירי המעצבים הפולנים. יוסי השתתף בביאנלה בוורשה, הציג בחוצות ורשה ובתערוכות. התערוכה והאירועים סביבה בישראל, הם תוצאה של ביקור מרגש במוזיאון פולין בחברת מרצ'ין וואדיקה, בו החליט להביא את תרבות הכרזות האמנותיות הפולנית לישראל ואת ישראל – למעצבים הפולנים. על הקשרים של יוסי לפולין מעניין יהיה להרחיב, אבל תחילה כמה מילים על תרבות הכרזות הפולניות.

הדפסת כרזת המחזה "פנים" שעוצבה על ידי הצייר והמחזאי וספיאנסקי היתה בבחינת "המפץ הגדול" ממנו החלה היסטוריית הכרזות האמנותיות הפולניות. הכרזה הודפסה בשנת 1889 בקרקוב והטילה צל על כרזות שהודפסו בה במאות ה-18 וה-19. בתום מלחמת העולם הראשונה ועם הכרזת עצמאות פולין, עברה הדומיננטיות התרבותית לוורשה. בחסות פריחת הקפיטליזם בין שתי המלחמות, החלה לפרוח סצינת עיצוב הכרזות שבאה לספק את הרצון בפרסום משובח. בד בבד נכנס העיצוב הגרפי לאקדמיה. עם תום מלחמת העולם השניה, החל בפולין העידן הקומוניסטי אשר ביקש לרתום את הכרזות לצורכי תעמולה. אפילו הוקם לשם כך מוסד גרפיקה ממשלתי. באופן פרדוקסלי, גרם המוסד הזה לפריחה של אמנות הכרזות, הן מבחינת תקציבים והן מבחינה אמנותית. האמנים, שחיפשו להעביר מסרים ברבדים שונים שיעברו תחת רדאר הצנזור, למדו לעבוד ולחשוב מחוץ לקופסה. עקב המחסור התמידי ששרר בימי הקומוניזם, לא היה צורך לשכנע לקנות והכרזות יכלו להתפתח לצד ההערך האמנותי. אצל אמני הכרזות התעורר צורך להתחרות ולהציג את עבודותיהם וכך נולדה מסורת של תערוכות כרזות בילאומיות בפולין. בשנת 1968 ב"ביאנלה הבינלאומית לכרזות בוורשה" זכתה במקום הראשון כרזה של אנדי וורהול והסיטה את זרקור ההתעניינות העולמית לכרזות ולעליה במעמדן. ההתדרדרות הכלכלית בשנות ה80, החזירה את הפולנים למאבק על החופש ואומני כרזות רבים נרתמו לתמיכה בפעילי סולידריות ובמאבקה של תנועת הסולידריות. לאחר כינונה של מדינה דמוקרטית בפולין, השתלט הפירסום המערבי ואילו הכרזות האמנותיות כמעט שנעלמו מהנוף. האקדמיה ובתי העיצוב המובילים המשיכו ללמד את התחום, מה שאיפשר את תחייתה של הכרזה האמנותית, תוך התאמות לדרישות ולטכנולוגיות העכשוויות.

באולם הגדול בו מתקיימת סדנת האמן, ניצבים שולחנות גדולים וסביבם יושבים סטודנטים מול מחשביהם. על השולחנות סקיצות, טושים, עפרונות, מחברות, מצלמות ונשנושים. זהו היום השני של הסדנא. "את הגעת בדיוק לשיא האנרגיות היצירתיות פה בחדר" אומרת עדי קרליץ, מרצה במחלקה, עורכת מגזין הסטודנטים "כולהעיצוב" ואוצרת הכנס. רק לפני שעה קלה התכנסו הסטודנטים לשיחה על התרשמויותיהם מהרצאות הכנס ולחלוק מחוויות התהליך אותו הם עוברים בסדנא. מהשיחה עולה שהסטודנטים חווים גישה חדשה  ושונה לעיצוב. רבים מהם מגיעים מתחום האמנות, אך משהתחילו ללמוד עיצוב קיבלו מסרים של "עיצוב הוא לא אמנות", בדגש על המהות הפרקטית שלו. האמנים מציגים אלטרנטיבה – אפשר לעשות עיצוב שהוא גם אמנות. גם ברמת הפרקטיקה – הסטודנטים נחשפים לגישות חדשות בדרכי העבודה. בעוד שבארץ תרבות האינסטנט משפיעה על הסטודנטים בעבודתם מול המחשב, המסורת הפולנית הארוכה, לפיה עובדים המאסטרים, דוגלת בשימוש בסקיצות בעיפרון ועל נייר, כשלב מקדים וחשוב והכרחי לפני העבודה במחשב. הסטודנטים מרגישים שהתהליך הרגוע, האיטי והמעמיק שהם חווים, מאפשר להם לחשוב ולפתח את השפה החזותית שלהם. "מתוך נקודת מוצא ספציפית, יש אפשרות להעמיק" מסכמת עדי את התהליך. כלומר, התמקדות בכרזה, תחום ספציפי בעל היסטוריה ארוכה שהוא מהות העיצוב הפולני, מאפשרת בחינת תהליכי עבודה ולימוד.

בכל ביקור שלי בפולין אני מגלה דברים חדשים על התרבות הפולנית: אמנים חדשים שלא הכרתי, מעורבות במוסיקה, סצנת קולינריה שכל כך רחוקה מהגפילטע פיש האפרפר של ליל הסדר. כיוון שבחיי המקצועיים אינני עוסקת בנושאים אלה, העובדה שאני מגלה תגליות היא מובנת מאליה. מסקרן אותי עד כמה הסטודנטים לעיצוב, שמעורים בתחום, מכירים את העיצוב הפולני. על זאת ועל חוויות העבודה שלהם מול המאסטרים, אני משוחחת עם שלוש סטודנטיות שמשתתפות בסדנה.

לדניאל סוויד זהו מפגש עם פולנים ועם תרבות פולנית. כשבני שכבתה יצאו למסע לפולין היא הרגישה שאינה בשלה להצטרף למסע כזה. תוך כדי עבודה ושמיעת ההרצאות בכנס, התערוכה, והעבודה עם יוסטינה צ'רניאקובסקה, המנחה שלה בסדנה, התעורר בה רצון להעמיק את ידיעותיה על התרבות הפולנית, ללמוד עוד על העיצוב בפולין ולצאת לפולין – גם להשלים את המסע שהחסירה, אבל בעיקר להתוודע לתרבות  חדשה. שחר טל נחשפה לעיצוב פולני והתלהבה ממנו במסגרת טיול שערכה בוורשה עם חברתה דניאל ברגר – שתיהן תלמידות שנה ג' במחלקה. זה היה לה טיול ראשון בפולין, מלבד המסע לפולין ומבחינתה, הוא היה רצוף תגליות: "הפולנים הם אנשים חמים ונעימים מאוד ברמה האישית" היא אומרת. דניאל ברגר מחוברת לפולין מהבית – אביה ממוצא פולני – דובר פולנית ומקיים קשרים עסקיים בפולין. אמנם היא השתתפה במסע לפולין, אבל ההתעניינות בתרבות הפולנית והעיצוב הפולני החלו רק לאחר הצבא, כשהצטרפיה להוריה לטיול תיירותי בפולין. שבוע נוסף שבילתה בוורשה, היה מבחינתה "פוקח עיניים". בעת ביקור בתערוכת ספרי ילדים היא התפעלה לא רק מעיצוב הספרים, אלא גם מהדרך בה עוצבה התערוכה. שם הפכה למעריצה של העיצוב הפולני.

 

אני מבקשת מהמרואיינות שלי לנסות ולאפיין את עיצוב הכרזות הפולניות ולהשוותן לעיצוב הישראלי. "זהו עיצוב מאוד אנושי עם הקפדה על הפרטים הקטנים" אומרת דניאל סוויד ומדגישה את העבודה הידנית שניכרת בכל כרזה כחלק מהטכניקה, לעומת שימוש מבנק דימויים מסחרי. "הגבולות בין הדימוי (התמונות) לטיפוגרפיה (עיצוב האותיות) מטושטשים". שחר מתלהבת מהעבודה עם המאסטרים "כיף ללמוד מאנשים שפוסטרים הם התשוקה שלהם. הם אינם מרוחקים ואינם מתנשאים ובאו עם רצון גדול לשתף וללמד". לגבי העיצוב הפולני, היא מציינת שהשימוש בדימוי אחד חזק, מאוד מאפיין אותם. בניגוד לישראל, הפוסטרים והכרזות מאוד נפוצים ברחוב בפולין.

 

 

יז'י סקקון מותח את איבריו לאחר שישב שעה ארוכה על ברכיו סביב לשולחן העבודה של קבוצתו. "אני חושב שאני סופסוף מצליח לפתוח להם את הראש", הוא אומר בסיפוק. מטרתו היא ללמד את הסטודנטים לחשוב מחוץ לקופסה ולא להיקלע לקלישאות. יז'י ביקש מתלמידי קבוצתו לצייר ביד חופשית על נייר שלושה דימויים שאינם קשורים לנושא הכרזה. לאחר שציירו את הדימויים הם החליפו ביניהם את הדפים. כעת כל אחד צריך למצוא איך בעזרת הדימוי שקיבלו אפשר יהיה להציג את הנושא. באופן אישי, נשמע לי כמעט בלתי אפשרי להציג את נושא הלאומנות בעזרת כבשה או עפרון, אבל הסטודנטים מסתערים על האתגר. דניאל ברגר מספרת שעד עתה הם השתמשו בשיטה של "שמש אסוציאציות". כלומר, להעלות על הנייר את כל האסוציאציות שעולות בנושא הנדרש, לבחור אחת מהן ולעבוד איתה. היא מבינה שהשיטה שמציע יז'י – לקחת דימוי ולקשור לנושא – מייצרת מקוריות.

אני שואלת את התלמידות שאלה שממש מתבקשת – האם בעידן הדיגיטלי עדיין יש מקום לכרזה? שלוש התלמידות בטוחות שכן: כל מדיה דיגיטלית מתחילה ביכולת להעביר מסר בפריים בודד שעומד גם בבסיס הכרזה. הקול והתנועה היא התוספת. דניאל סוויד מפנה את תשומת ליבי להרצאות הכנס בהן הוצגו כרזות אנימטיביות. גם שחר חושבת שתמיד יהיה מקום לכרזות: הן כרזות אינפורמטיביות לתערוכות ולתאטרון והן פוסטרים של כוכבי מוסיקה- ולא רק לצעירים.

"במשך 1000 שנים היה חיבור חיובי בין העם היהודי לעם הפולני. צריך לגשר ולחבר בחזרה" אומר לי יוסי למל כשאנחנו מתישבים לשיחת סיכום על ספת העור המהוהה מעט, באולם בו מתקיימת הסדנה. יוסי עצמו מחובר לפולין בכל נימי נפשו. הוריו גדלו בית ליד בית ואמו השתייכה לחצר חסידי ראדומסק בעיר בנדין ליד קטוביץ' שבדרום פולין. אחרי המלחמה הם נפגשו בישראל ונישאו. יוסי ערך ארבעה מסעות לפולין במהלכם חש חיבור עמוק לחיים העשירים והתוססים שהיו בקהילות היהודיות וכאב את אובדנם. שניים מהמסעות האלה הולידו שתי תערוכות מרגשות העוסקות בחיים היהודיים בפולין. הסדנה היא מבחינתו הגשמה של שיתוף פעולה תרבותי ואמנותי. היה חשוב לו שהאומנים יגיעו לישראל כדי ליצור קשרים אישיים. "הפרייה הדדית וחיבור אישי ייתכנו דרך הפן האישי" הוא מדגיש. "חלומות צריך להגשים" כתוב על חולצת הטריקו שהוא לובש לכנס ולפתיחת התערוכה. חלום אחד של יוסי הוגשם. בשקט הוא מספר לי שהוא ממשיך לעבוד על החלומות הבאים, גם הם עסוקים בחיבור וחיזוק קשרים עם פולין. לכל פרטי התערוכה שתהיה פתוחה לקהל עד אמצע מאי 

מאת: ינינה זסלבסקי, בעלת הבלוג "אפקים מטיילים"