פאולינה קישילבסקה הייתה נערה צעירה בת 16 כשהגרמנים הגיעו, בשנת 1940, והשתלטו על אזור העיר קאלוש, בה חיה עם משפחתה. המשפחה שהייתה נוצרית קתולית, ידעה כי על כל הגשת סיוע, מהענקת מחסה ועד למתן פרוסת לחם לילד רעב – גזר הדין הוא מוות מיידי ובטוח. פאולינה עצמה הייתה עדה לתקרית בה עוברי אורח חלפו על פניה של אשה יהודיה שהתחננה לאוכל, אף אחד לא העז אפילו להפנות אליה את מבטו. לבסוף, כשאשה אחת לא עמדה בפני תחנוניה והגישה לה פיסה של לחם – הגיח חייל גרמני וירה למוות בשתיהן. פאולינה המזועזעת חזרה אל ביתה כשאירוע זה מלווה אותה במשך ימים רבים. היא גדלה והתחנכה על ערכים של עזרה לזולת, ללא קשר למוצאו : "אבי היה דתי מאוד והאמין שתמיד צריך לעזור לאדם. הקורבן היהודי אינו רק יהודי, אלא בן אדם. הלא כך?". כך סיפרה פאולינה עצמה בתיעוד שנאסף באתר יד ושם.

לאורך שנות המלחמה סיפקו היא ומשפחתה אוכל חם לילדים שהגיעו והתדפקו על דלתם ובהמשך, סייעו להחביא יהודים בביתם ובבתים באזור, ביניהם רוזה אונגר, שרה ושלום שפירא ובנם אימק, דוד הלפרין ואם צעירה בשם מרים הלפגוט לה גם סייעו להבריח את בתה מהגטו. מרים הלפגוט שניצלה מהתופת יחד עם בתה, היא שהעידה בפני יד ושם והביאה להכרה בפאולינה קישילבסקה כחסידת אומות עולם בדצמבר 1987.

לפני מספר שבועות נפטרה פאולינה קישילבסקה כשהיא בת 93.