"אבא הניח את השק על השולחן, התיר את החבל שקשר אותו, ופתח אותו. עצרתי את הנשימה כי חשבתי על המתנות, אבל לא מתנות יצאו מהשק, אפילו לא מתנה אחת, אלא ילדה ! ילדה מוזרה כזאת, כהה אבל עם שערות צהובות, ורזה כמו מקל. היא לבשה בגדים משונים ונעלה נעלי בית חומות שעליהן פרח אדום רקום. שמתי לב לפרח כי זה היה הדבר הצבעוני היחיד אצלה. לא היה לה מעיל. ולא כובע. הילדה שתקה. היא לא בכתה. כאילו לא הייתה סגורה קודם בתוך שק. היא גם לא צחקה, כאילו זה לא מצחיק לשים ילדה בתוך שק תפוחי אדמה".

חוה ניסימוב מתארת בספרה "הסוד של פלוריאן" את סיפור ההצלה שלה, כילדה קטנה בוורשה. היא מספרת כיצד נכנס יום אחד איכר פולני אל ביתו כשבידו הוא אוחז שק. בנו הקטן, פלוריאן, חשב שקיבל מתנה לחג. אבל מתוכו קפצה ילדה קטנה בת 3. חוה. אמה נמלטה איתה מגטו ורשה בשנת 1939 כשהייתה בת 3 חודשים בלבד ובהמשך, החליטה להחביאה בביתם של מכרים פולנים בכפר. כך ניצלה חוה הקטנה מציפורני הנאצים. תחת השם אווה אולנסקה, הסתתרה חוה במשך 3 שנים בביתה של משפחת ולצ'אק, זוג הורים ובנם הקטן שהפך לאח גדול של ממש עבור חוה הקטנה. כך שרדה את השואה. כשהייתה בת 6 אספו אותה קרוביה ממקום מחבואה והיא נפרדה ממשפחת ולצ'אק לעד.

שנים ספורות מתום המלחמה עלתה לבדה לישראל ונקלטה במוסדות של עליית הנוער ובקיבוצים, נישאה וילדה שני בנים ובת. לימים, הפכה לסופרת – חוה ניסימוב – שהוציאה ספרי שירים וסיפורים, ביניהם "הסוד של פלוריאן" המגולל את סיפור מחבואה, ספר אוטוביוגרפי בשם "ילדה משם", ספר השירים "רעבת רחם", ספר הילדים זוכה הפרסים "קלידוסקופ"  ועוד.

לפני כשנה התקיים מפגש מרגש בישראל בין חוה ומשפחתה לבין נכדו של פלוריאן שהגיע מפולין ולפני שבועות ספורים נסעה חוה לפולין וביקרה את נכדיהם של מציליה, איתם לא נפגשה מעולם, וסגרה מעגל.

*מציליה של חוה ניסימוב לא הוכרו מעולם כ"חסידי אומות עולם". חוה ניסימוב מנהלת מאבק להכרה בהם ולהענקת התואר החשוב, עבור אלה שסיכנו חייהם בימים של טירוף, למען הצלתו של אדם אחר

חוה ניסימוב כותבת, מרצה ועוסקת רבות בזיכרון ובמעגל החיים.