"יד של ילד הכרוכה סביב צוואר אימו"

לאוקדיה ירומירסקה הייתה אשה צעירה שהתגוררה באחד מפרברי ורשה. בבוקר של אוקטובר 1942, בדרכה לעבודה, שמעה בכי וגילתה תינוקת בת מספר חודשים מונחת ליד גדר של מנזר ואספה אותה אל ביתה. תינוקת זו הייתה שפרה, בתם של גולדה וגרשון יוניש שהותירו אותה שם בצעד של ייאוש, בתקווה להצילה.

ללאוקדיה לא היו ילדים משלה, בעלה היה אסיר פוליטי ונשלח לשנים באושוויץ, והיא ושפרה הקטנה, שקבלה ממנה את השם בוגומיליה (אהובת האל) או בוגושיה בחיבה, התקיימו בדוחק רב בימי המלחמה. שנים לאחר מכן, סיפרה שיפרה כי מה שהיא זוכרת מתקופה זו היו בעיקר החום והאהבה שהרעיפה עליה אמה המאמצת.

עם התקרבות הרוסים לאזור, נאלצו השתיים להתפנות מביתן ונדדו ממקום למקום בחיפוש מתמיד אחר מזון ומחסה. בכוח האהבה העזה, הגנה לאוקדיה על הפעוטה מפני קור, רעב וחולי.

בתום תקופה של 3 שנים, באוקטובר 1945, הצליח גרשון (גניוק) אביה של שפרה, לאתר אותה וביקש לקחתה חזרה. בחוסר ברירה, נאלצה לאוקדיה האוהבת להיפרד בצער מילדתה האהובה.   האם, גולדה יוניש, נרצחה במיידאנק ואילו האב ובתו עלו לישראל.

בחלופת המכתבים מישראל לפולין בין שפרה ללאוקדיה בשנים הרבות שבאו לאחר מכן, כתבה לאוקדיה באחד המכתבים עמוסי הצער שלה כי "ידו של ילד הכרוכה סביב צוואר אמו היא השרשרת היפה ביותר ושום דבר לא ישתווה לה".

 

לקוח מאתר יד ושם